המלחמה הקיומית של הדור

אתגר האינטרנט הוא כבר מזמן לא התמודדות "הניצבת לפתחנו", הוא מזמן כבר לא הלך זר שמבקש בפתח וכבר לא אורח חולף. הוא כבר מזמן בעל נוכחות של קבע בתוך ביתם וכיסם של רובנו. אנשים רבים נעזרים בו בחיי היומיום, רבים עובדים איתו, רבים נפגשים דרכו עם חברים ורבים מאוד מבלים וחיים בתוך העולם הוירטואלי. עולם האינטרנט חדר אל תוכנו בלי שנוכל כמעט לחמוק ממנו.

בעקבות המכשיר הנפלא והנורא הזה, החיים השתנו בחברה הגלובלית, שאנו - בין אם נרצה ובין אם לא נרצה - חלק ממנה. קשה כבר לדמיין איך חיינו בלעדיו. הדור הצעיר שגודל לאחרונה כבר לא יכול להעלות על הדעת איך

היה העולם לפני עידן האינטרנט.

אי אפשר לטייח וליפות את הבעיה המרכזית. שמעתי על בחור שעשה מבדק סודי בקרב חברי שיעורו בישיבת ההסדר. כתשעים אחוזים הודו באוזניו שיש להם "בעיה עם האינטרנט". לא חקרתי לעומק את מימדי ההתמודדות, אבל אין טעם להכחיש שקשה מאוד למצוא אדם שהמרחב האינטרנטי הפתוח לא הפגיש אותו ולו במעט עם עולמות הגהנום היותר גרועים עלי אדמות או לפחות עם זוהמת הרחוב. כבר אין יציאה לרחוב, יש רחוב שחדר לחדרי הבית ולתוך המכשיר שבכיס. ישנה מלחמה.

ייאוש או התמודדות
בעצם ישנו גם הייאוש. אפשר פשוט להתייאש ובתחום הזה להיות "ללא כיפה". זה מקל הרבה על הלחץ שבהתמודדות. אנו שקועים בעולם פוסט מודרני שאינו מסתיר (כמעט?) שום אופציה בחיים. הכל (כמעט?) לגיטימי וממילא מופיע באינטרנט. כיוון שהאינטרנט הוא מרחב ציבורי והמוני המכנה המשותף הנמוך הוא הדומיננטי. האלמוני של פעם הפך לבעל יכולת ביטוי שיכולה להגיע עד קצה העולם. כל אחד, גם החריג והעקום ביותר יכול להוציא מהארון שלו את תכולתו ההזויה, הבזויה, המוזרה והזרה, ולפרסמה קבל עם ועולם. אז בעצם למה לא? למה לא לחיות בעולם נפלא בלי גבולות?

אנו חיים בעולם שרשתות חברתיות הן דבר מובן מאליו, שמסרונים מתוחכמים הן חלק בלתי נפרד מחיינו. צופים ומשתפים בעולם הסרטים האינטרנטי. בני נוער חיים עם מכשיר רב עוצמה שרובם באמת אינם זקוקים לו, אבל כבר לא יודעים שאפשר להגיד לו לא. חזרה לעולם שמלפני חמש שנים פרושה לעיתים חזרה לפרימיטיביות, כמעט כמו לתקופת האבן.

אבל האם אין מחיר לחופש המוחלט? האם ההתמכרות להנאה היא חופש? האם אנו בונים לעצמנו עולם אמיתי או דמיוני? האם אנו לומדים כיצד ליצור קשרים חברתיים עמוקים או מגלים שהעולם החברתי שלנו רדוד וצעקני?

האם יש סיכוי לשיבה לחיים תמימים יותר, נעימים וטהורים יותר בלי לוותר על מכשירי העתיד?

אכן זאת שאלה שצריך כל אחד לשאול את עצמו. האם אנו רוצים לחיות בעולם הוירטואלי נטול הגבולות ולשלם את מחירו, או להתמודד? ליפול להיכשל ושוב לקום ולצמוח גם עם הנפילה הבאה עלולה להיות מאחורי הפינה? האם הייאוש המכרסם כתולעת ימית אותנו, או שמא נדע לצעוק אני בן מלך שעשוי מאבנים טובות? (הקרדיט לסיפורי ר' נחמן ושולי רנד).

להיות גיבורי התקופה
אנו שומעים ולומדים על גבורת הדורות הקודמים מייסדי הציונות, החלוצים, המחתרות, ניצולי השואה, חיילי צה"ל במלחמות ישראל. זקננו מספרים לנו על עולם הגבורה שבו חיו. מה נספר אנו לנכדנו? מה הגבורה שאותה נלמד לדורות הבאים?

צריכים להבין שאנו גיבורי התקופה. אנו צריכים לבנות אנשים שמבינים שהם גיבורים. גם הצלחה קטנה היא גבורה וגם נקודה טובה ואפילו חשוכה מאוד, היא בסיס אמיתי לטוב שבנו, כפי שלימדנו ר' נחמן בליקוטי מוהר"ן ח"א רפ"ב.

דורנו זוכה להיפגש עם עולם מלא שרוצה לבוא לתיקון. עולם החומר שהיה דחוק לפינה בגלות, חוזר למפגש עם הקודש ורוצה לדעת היכן מקומו הנכון. מי שבחר להתמודד, מסתכל על העולם במבט אוהב שרוצה לתת מקום נכון לכוחות השונים שבו. אם תרצו זוהי שאלה יסודית בתורה של ארץ ישראל שצריכה להעסיק אותנו. להבין לעומק את נפש הדור הגדולה, שזוכה להתעסק בתיקון של עולם שטוב ורע מעורבבים בו.

אבל יחד עם ההתעסקות בהבנת עולמנו התרבותי ומהי התרבות העמוקה שאליה מחנכת אותנו התורה, אין הכשר לכל תופעה פסולה ואסורה. כדי לברוח מן החטא יש צורך בעצות מעשיות איך להילחם.

רעיונות למעשה
ישנם רעיונות מעשיים מתוך ניסיונם של אלו המנסים להתמודד, של אלו שבוחרים להיאבק ולא לשקוע. כמובן שיש צורך בחסימה של פרצות האינטרנט. אין בזה שאלה כלל. (גם אם יודעים למצוא את הפרצה או תירוצים אחרים). אין אדם שפוי בעולמנו שחס על חייו, שמוכן ללכת בעיניים עצומות בשביל צר מעל תהום פעורה. כמובן עדיפה החסימה היותר הדוקה. קשה מאוד להילחם בשדות קרב רבים בבת אחת, רצוי מאוד לצמצם אותם למינימום האפשרי.

ללמוד איך לברוח. לדעת לסגור בבת אחת. ללחוץ על האיקס שבפינה ולסגור את המחשב במעשה של פזיזות וחיפזון.

ללמוד איך גם כשהמגנט מושך, לחכות עוד קצת, להתעכב, להתנהל באיטיות מכוונת.

ללמוד איך בונים גבורה אישית. לדעת לצעוק אני מתגבר! ולהחזיק את עצמי חזק ולא לגעת במחשב או במכשיר. להיות אדם שעסוק בעשייה חיובית למלא את סדר היום ולא להשאיר חללים ריקים עד כמה שניתן. כאשר יש דחק מהיצר לחשוב בכיוון היצירה לקחת את הגיטרה ולהלחין שיר חדש. או לשבת ולכתוב סיפור.

אלו רעיונות חזקים וחשובים.

אבל עדין לרבים מאיתנו (מציבור המתמודדים) האינטרנט הוא עדיין ממש שדה קרב. פרצות בחסימה ואינטרנט לא חסום שעלול להיות זמין (במכשיר, באוויר, בעבודה וכו'). אנו נעים כמטוטלת בין העבודה ליוצר ובין נפילה ליצר. מאוד רוצים לא לראות ומאוד מתאווים לראות.

אנסה לתת רעיון נוסף שתקוותי שיעזור ולו במעט אל מול האתגר.

קבוצת חיזוק
הרעיון הנוסף שכדאי לפתח לדעתי הוא קבוצות חיזוק. בקבוצה נפגשים אנשים שמתמודדים. רובנו נמצאים לבד בהתמודדות הזו. אנו מרגישים מוזרים וחריגים. טובעים לבד ובשקט. הקבוצה תומכת ומחזקת את היחיד להבין שיש כאן התמודדות של דור. הפרט אינו לבד בקושי ובמלחמה הפנימית.

כדאי לחשוב מראש על כללים לקבוצה. לעניות דעתי מומלץ לא לשתף בנפילות בכלל. מי שהיה שם מכיר את זה, הוא לא צריך לשמוע על זה שוב. יש בזה גם משום הסתרת החטאים שבינו לבין המקום, כפי שכותב הרמב"ם (הלכות תשובה ב' ה'). רצוי להיזהר גם מרמזים. זהירות גדולה שהקבוצה תחשוב על החיובי ולא על השלילי. אבל מעבר לזה הדיון צריך להיות פתוח וגלוי לב. לא להתעלם מהמצוקה, מהמועקה, מהצעקה.

כדאי להביא מקורות על גדולי ישראל והתמודדותם (למעוניינים אשמח להציע מקורות באי מייל המצורף). הבנה שאפשר להיות אדם גדול וצדיק אמיתי או לפחות לאחוז בשיפולי גלימתם של גדולי ישראל למרות ההתמודדויות.

רצוי מאוד שהקבוצה תיפגש באופן קבוע. אני מאמין שהמפגש הבלתי אמצעי (כלומר ללא מכשירים שיקשרו בינינו...) הוא היותר מומלץ. מפגשים דרך האינטרנט... אפשר לנסות, אבל לזכור שחיבוק אמיתי של חברים אי אפשר לקבל שם.

אפשר למנות מנחה לקבוצה, ואפשר שכל אחד יכין רעיון בתורו, או פשוט לשבת יחד ולתת ללב להנחות אותנו למצוא את הנקודות הטובות.

לנגן יחד ולשמוע שירים המדברים על תשובה ועל ההתמודדות (יש לפחות שלושה שאני מכיר...).

כמובן יש לרדת לעצות מעשיות. להציע לחבר את מה שעזר לי. כל אחד מהקבוצה ייתן טיפים, גם הכי פשוטים שעזרו לו, אפילו אם באופן חד פעמי. במלחמה יש צורך בתחבולות שמתחדשות תמיד.

ובכלל עצם הקבוצה היא החשובה. המפגש עם אדם נוסף שמתמודד, עם קבוצה מחזקת מעלה אותנו במדרגה. מעניק כוחות להמשך הדרך.

אפשר לפתוח קבוצות כאלו בישיבות ובמדרשות, בישיבות התיכוניות ובאולפנות, באוניברסיטה ובעבודה, בסניף ובקהילה. צריך לחשוב גם איך לעשות מפגש כזה גם בתוך המשפחה. למעשה גם שניים שנפגשים יכולים להוות קבוצה. ולברסלבים שבינינו אפשר להתבודד על זה.

אנו מוצאים את עצמנו לעיתים במרדף לנסות להשיג את העולם שסביבנו שמתפתח בתאוצה אדירה. המציאות לא מציבה לנו ברירה אחרת מלבד שינוס מותניים לעבודה, שיכולה להביא ברכה רבה בעולם. יחד עם לימוד עומק של תקופתנו, יצירת כלים חזקים להכיל את האורות הגבוהים שסביבנו והתמודדות של היחיד והחברה, ב"ה נזכה לצאת מחוזקים.